<h1>צרור החיים הדרך הרביעי סימן ו'</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ומדרשו, כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מ"ח), בויקרא רבה (כ"ט) מפרש מלמדך מלשון מלמד הבקר (שופטים ב') וכן הלשון, מהו מלמדך, מתקין לך הדין כההיא מססא דהוי מסקר לההיא [נ"א להדין] פרתא. וג' שמות נקראו לו, מלמד, מרדע, דרבן. מלמד, שהוא מלמד הפרה לחרוש. מרדע שהוא מורה דעת לפרה. דרבן שהוא מורה בינה לפרה. אמר הב"ה, לפרתו אדם עושה דרבן וליצרו הרע אינו עושה דרבן. מדריכך בדרך תלך, ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא משל לבן [מלך] שהיה לו דין לפני אביו. אמר לו אביו, אם מבקש אתה לזכות לפני בדין מני קולינוס פלוני ואתה זכי לפני בדין. כך אמר להם הב"ה לישראל, בני אם מבקשים אתם לזכות לפני בדין תהיו מזכירין זכרון [נ"א זכות] אבותיכם ואתם זוכין לפני בדין.
בחדש השביעי באחד לחדש זכרון תרועה מקרא קדש (ויקרא כ"ג), אחד זה אברהם אבינו דכתיב (יחזקאל ל"ג) אחד היה אברהם, זכרון תרועה זה אבינו יצחק שנאמר וירא והנה איל אחר (בראשית כ"ב), מקרא קדש זה אבינו יעקב שנאמר שמע אלי יעקב עבדי וישראל מקוראי (ישעי' מ"ח). אימתי אתם מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין בחדש השביעי. נמצא מזה המדרש כי הב"ה מדריך ומורה לבני אדם באי זה דרך ילכו, וזהו מצד הרחמים של הקב"ה. ועל ענין זה פשט הפסוק שאמר, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו [כה' אלקינו בכל קראנו אליו (דברים ד'), כלומר כי מי גוי גדול אשר הדיינין קרובים אליו] מלמדין אותו מה יטעון כה' אלהינו שהוא (מראה) [מורה] לנו עניינים להועיל. ואילו לא למדנו אלא תקיעת שופר ביום זה דיינו. כי כמה גדול ענין התקיעה ביום זה, כי ידוע הוא כי יום זה יום דין והדין [הוא] טובי העולם הזה והרעות כמו שאמרו בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב אי זו לשלום ואי זו לרעב ואי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. ובהיות היום יום דין הדריכנו השם ית' לתקוע בו, כמו שאז"ל, למה תוקעין בשופר של איל פי' למצוה מן המובחר אמר הב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. וכבר ידעת כי אמרו בענין התקיעה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, וכבר אמרו באמרם לתקיעה פשוטה והוא מלשון ימינך פשוטה לקבל שבים, כי הפשיטות מורה [על] ענין גדול, רחמים וחסד, ולשון תרועה מלשון (תהלים ב') תרועם בשבט ברזל, ענין דין. א"כ דין באמצע וחסד ורחמים בתחלה וסוף, נמצא כי הדין יהיה כלול בתוך הרחמים. וביום הזה הדין ברחמים כמו שכתב הר"מ ב"ן ז"ל, ועל זה אמר במדרש (ויק"ר כ"ט) אשרי העם יודעי תרועה, ואומות העולם אינם יודעים להריע, וכמה קרנות יש להם כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירין יש להם ואת אמרת אשרי העם יודעי תרועה. אלא אשרי העם שכך יודעים לפתות את בוראם בתרועה. אימתי, בחדש השביעי. פי' המדרש, מתחילה היה מפרש יודעי מלשון ידיעה. ועל זה הוקשה כי כמה אומות יודעות. עד שבא לפרש יודעי מלשון חבור, מלשון (ברא' ד') וידע אדם את חוה אשתו. והפי' אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם מלך רחמן עם התרועה שהוא הדין ובהתחבר הדין ברחמים. ה' באור פניך יהלכון. פי' הבטחה גדולה מיציאת מצרים, כי ביציאת מצרים היו הולכים בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה, אבל כאן הכל בחבור ענן ועמוד האש בין ביום ובין בלילה. ובהיות ענין התקיעה ביום זה רומז לענין גדול אמרו כי במקדש היו תוקעין ולא במדינה (ר"ה כ"ט, ב') ואמרו ז"ל במדרש (ירוש' ר"ה ריש פ"ז) דר' יוחנן וריש לקיש היו מתקשין תנינן יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. אמרין אם דבר תורה במדינה נמי ידחה שבת. ואם אינו דבר תורה אפילו במקדש לא ידחה. עבר רב כהנא, אמרי הא אתא (מאחריה) [מרא] דשמעתתיה ניקום ונשאל (קמון) [המנו]. קמו ושאלין ליה. אמ' להו. כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) זכרון תרועה יהיה לכם, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה. הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, בזמן שהוא בא בחול יום תרועה יהיה לכם, בזמן שהוא בא בשבת זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין. תאני ר' שמעון בן יוחאי ידחה במקדש שהם יודעים זמנו ואל ידחה במדינה שאין יודעים זמנו, תני תאני דבי ר' שמעון בן יוחאי ידחה יום תרועה ועשיתם במקום שהקרבנות קרבין. תא חזי כמה נאה ומשובח המדרש הזה, ור' שמעון בן יוחאי איך פירש הענין כי במקדש שיודעין זמנו פי' לחבר את האהל להיות הרחמים בתוך הדין תוקעין. וזהו רמז המקדש העליון, דכתיב מקדש למקדש. אבל במדינה שאין יודעין זמנו אין תוקעין. חזר עוד ר' שמעון ופי' במקום שהקרבנות קרבין שם תוקעין, כי כבר ידעת כי לשון קרבן [לשון] הקרבת הדברים ועל זה אמר במקדש העליון ששם הדברים קרבין לה' הרחמן שם תוקעין. וכמה נאים דברי חכמים ז"ל באמרם, ובמדינה שיש ב"ד תוקעין. רמזו לה' ובית דינו. ועל זה נראה שיש לפרש הפסוק שאומר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. כל החדשים אינם חדש אלא בכסה וכל החדשים אינם נכסים אלא ליום חגנו. והלא ניסן חדש ויש לו חג וחגו בפני עצמו. אלא חדש ונכסה ויש לו חג וחגו בן יומו זה תשרי. ותשרי על שם תשרי תשובה על חובנו אימתי בחדש השביעי. והלא תראה בפסוק שאמר תקעו בחדש שופר ולא אמר תקעו שופר בחדש, אלא שם חדש בין תקיעה לשופר רמז לפשוטה לפניה פשוטה לאחריה. והחדש רמז לתרועה, וזהו שאמרו עוד במדרש עלה אלהים בתרועה וישראל נוטלין שופרות ותוקעין הב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, דכתיב (תה' מ"ז) ה' בקול שופר. ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מדת דין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי, ותא חזי כמה שינה הכתוב שא' (שם) עלה אלהים בתרועה שהוא מדת הדין, ולשון ה' בקול שופר שהוא מדת הרחמים. נמצא כמה ריחם עלינו הקב"ה בהדריכנו לידע דרך זו לתקוע בשופר. והכל תלוי בתשובה. כי גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של שבעים שנה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, ואמרו, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע י"ד). וכל כך חפץ בתשובה שאפילו בשעת פטירתו של אדם מקבל תשובתו. כמו שאמרו בחגיגה בתלמוד ירושלמי (פ"ב ה"א) לימים חלה אלישע אתון אמרין ליה לר' מאיר הא רבך באיש. סלק ובעא (מקברתיה) [מבקרתיה] ואשכחתיה באיש. ואמר ליה לית את חוזר בך. אמר ליה אין חוזרין מקבלין. א"ל ולא כתיב (תהלים צ') תשב אנוש עד דכא, דכדוכא של נפש מקבלין. באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת. והתחיל ר' מאיר שמח בלבו שמא מתוך תשובה מת, מן דקברוניה ירדה אש מן השמים על קברו. נמצא כי ר' מאיר אומר כי תשובה עד דכדוכא של נפש, והימים שבין ר"ה ליום הכיפורים נקראים ימי תשובה. והב"ה מצוי באלו הימים אפי' ליחיד כמו שאמרו (ישעיה נ"ה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. וכתיב (דברים ד') בכל קראינו אליו. ואמרו כאן לציבור כאן ליחיד, ויחיד אימתי בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ.
וענין התשובה צריך שישוב בכל לבבו, ולא שיאמר בפה ולא יגמור בלב. דכתיב (משלי כ"ח) ומודה ועוזב ירוחם. ואין הב"ה שואל מן האדם רק דברים. שנאמר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ור"ל שיודה פשעיו ויעזוב אותם. וכמה דקדקו בלשון שאמרו תשובה ולא אמרו השבה, והוא לשון שכל הדברים שבים לשם והיא עליונה. ועל זה אמרו מקום שבעלי תשובה עומדין (אין) צדיקים [גמורים אינם] עומדים. וזהו מה שאמרו המלך המשפט ולא אמרו המלך השופט ולא המלך מהמשפט. וכמה חפץ הב"ה בתשובתן של ישראל ורוצה שנסגור פה המליצים רע על ישראל וחפץ במי שמלמד עליהם זכות. תא חזי שאמרו במדרש אין לך [קנטרן. נ"א שיאה בני אדם] יותר מישעיה ועל ידי שאמר (ישעיה ו') ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב א"ל הב"ה, את רשאי לומר איש טמא שפתים אנכי, שמא בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב [נ"א ואי אתה רשאי לומר ובתוך עם טמא], אתמהא. חמי מה כתי', ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה (שם) רצוף פה למי שאומ' דלטורין על בניו. ואמרי' תמן רב אבהו וריש לקיש הוו עללין להדא מדינתא דקסרין אמר ליה ר' אבהו מה בעי' מהכא עלינון למדינתא לחרופי ולגדופי נחת ליה ריש לקיש מן חמריה וספא חלא ויהיב בפומיה, א"ל מהו דין. א"ל הב"ה אינו רוצה במי שאומ' דלטוריא על ישראל. אדרבה חפץ הב"ה במי שמדבר עליהם טוב ורוצה בתשובתן. ועל זה אמ' משה רבי' ע"ה, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, רבונו של עולם הנה שאתה חפץ בתשובתן של ישראל כל זה היה טוב אם היית נותן להם חיים ארוכים שיוכלו להבין עונותיהם ויסבלו הייסורין וישובו בתשובה. אבל אלף שנים בעיניך כיום אתמול ואינם אלא כשינה העוברת, ואמר שובה ה' עד מתי והנחם על עבדיך, פי' רבונו של עולם אתה הוא היכול והסולח, אנו בוחרים בדרך התשובה. אבל אתה (העוזר) [תעזור] לנו. וזהו שובו, אמרת לנו על התשובה מראש הבטחתנו. ואמרו במדרש (שיר רבה) על קרא דאני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי (שיר ה') אמר הב"ה, פתחי לי פתח אחד של תשובה (כחררה) [כחרכה] של מחט, ואני פותח לך פתחים הרבה שיהו עגלות וקרנות נכנסין בו. ואמרו (תהלים מ"ה) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך. אפילו הבגידות שבגדת מעלה אני כמור ואהלות כשתשוב בתשובה. נמצא כמה גדול כח התשובה, וכמה גדול חסדו של הב"ה לתת לנו אלו הימים וסדרם להורות לנו דרכי התשובה, ועל זה כתוב, מדריכך בדרך תלך.
<h2>דף כח:</h2>
והתוקע צריך שיכוון להשמיע לכל מי שירצה לצאת בתקיעתו. ואפי' שלא יכוון להוציאם אם מכוון להשמיעם יצאו. ואע"פ שאינו מתכוון ממש לזה ששמע תקיעתו, הואיל ומתכוון לכל מי שישמיענו יצא. וזה הדרך לדעת ר' יצחק ז"ל שדעתו בההיא דא"ל ר' זירא לשמעיה איכוון ותקע לי שפי' אכוון להשמיעני ואינו רוצה לומר אכוון להוציאני דמצות אינן צריכות כוונה. ולפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בביתו ושמע התקיעות משליח צבור יצא אם מתכוון לצאת, שהרי שליח צבור מתכוין להשמיע לרבים.
<h2>דף כט.</h2>
הכל חייבין בשמיעת שופר חוץ מן הנשים והעבדים והקטנים. ולפיכך אם תקעו הואיל ואינם חייבים אינם מוציאין לאחרים ידי חובתן.
<h2>דף לב.</h2>
וסדר התפלה כבר גלוי ומפורסם בכל ישראל ויודעין ברכות של ראש השנה וקורין אותן (תקיעות) [תקיעתא] דבי רב. וביוצר הם שבע ג' ראשונות וג' אחרונות ובא"י מקדש ישראל ויום הזכרון. ובמוסף ט' שמוסיפין על אלו בא"י זוכר הברית וברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים. [נ"א בא"י שומע קול תרועה]. ואין אומרין בר"ה ובראשי חדשיכם כדי שלא יבאו לזלזל המועדות, שלא יאמרו יום שני עיקר כשאר החדשים. ואמרו בעירובין (מ', א') מהו להזכיר של ר"ח בר"ה. ומסקנא דאומרים זכרון אחד עולה לכאן ולכאן ואינו צריך להזכיר של ראש חודש. ונוהגין לומר בסוף השופרות ותקעתם בחצוצרות וגו' (במדבר י'), ואמרו שהוא טעות משום דבעינן קרא שיזכיר בו שופר. וה"ר יונה ז"ל היה אומר, ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה לריח ניחוח לה' פר בן בקר [אחד] איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. (במדבר כ"ט). ומסיים סדר התפלה ותקיעותיה. ונוהגים אחר התפלה לתקוע סימן תשר"ת והולכין לבתיהן. והמנהג הפשוט כי ביוצר מתפללין שבע ובמוסף ט'. ודעת הר"ז ז"ל הלוי שביוצר נמי תשע. וראייתו מדקא בעי בגמ' [ל"ב, ב'] מאי שנא דהשני שמתפלל מוסף מתקיע. (ואמרו) [ואומר] ז"ל ומאי קא בעי, דהיינו טעמא משום דבמוסף איכא שופרות וצריך לאומרן על הסדר. אלא משמע דגם ביוצר היו מתפללין תשע. (ומנהג) [אבל המנהג] עקר. והביא רבי' ז"ל למנהג העולם ראייה מירושלמי, וראייתו תרץ דהכי קאמ' מאי שנא דהשני מתקיע יתקיע קמיה ראשון ויאמר תשע. ויחיד המתפלל מוסף יש מן הגאונים שאומרים שאין מברך רק שבע. וה"ר יצחק בן גיאת ז"ל כתב דבין יחיד בין שליח ציבור מתפלל תשע במוסף. והכי מסתברא, דיחידים המתפללים והשליח מסדר בנתים אינו מסדר אלא מה שהם מתפללין.
<h2>דף לה.</h2>
ותפלות של ר"ה הם רבים, ושליח ציבור מוציא בין לבקי בין לשאינו בקי. וכן מוציא לעם שבשדות אפילו דלא בקיאי והם אנוסים ואין יכולים לבוא. אבל אותן שבעיר אפילו אינם בקיאים אם לא באו לבית הכנסת אינו מוציא.
ובמנחה יתפלל כמו ליוצר. ואם חל ר"ה בשבת אמרו הגאונים ז"ל שאומרים צדקתך, שאין ר"ה כשאר המועדים דכתיב בהם ושמחת בחגך (דברים ט"ו) ויום הדין הוא. וביום שני ינהוג אדם כמו שנהג ביום ראשון. וכן יאמר זמן בקידוש ובתקיעת שופר. וכן דעת הרשב"א ז"ל. וכשחל יום טוב שני של ר"ה באחד בשבת אומרים בין קדושת שבת, בין בתפלה בין בקדוש כשאר ימים טובים. ויש חוששים לומר ותודיענו כשאר ימים טובים בעבור שמזכיר בו זמני ששון וחגי נדבה, ובעבור זה אין למנוע מלאומרו, כי כבר כתבנו כי נקרא יום טוב של ר"ה וזמן נקרא, ואפילו שלא יאמר אלו הענינים על יו"ט של ר"ה אלא על ימים טובים האחרים יש לומ' דסדר הבדלות הוא מונה ואומר הנוסח שהרי לכולי עלמא בין קדושת שבת לקדושת יו"ט צריך לאומרו.
ורבו הסברות בענין שנוהגים הרבה בני אדם להתענות בר"ה, ומתוך פשטא דגמרא משמע שאין להתענות והרי הוא כשאר ימים טובים. דקרא דעזרא דאמר, אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי חדות ה' היא מעוזכם אמרו כי על יו"ט של ר"ה נאמר. ואותן הנוהגין בתענית אמרו כי אין בו איסורא [כלל], כי כל דבר הנעשה על דרך התשובה אפילו בשבת מותר להתענות. כמו שאמרו הרואה חלום בשבת קורעין לו גזר דינו, אמרו, אפילו בשבת. והראיה ממר בריה דרבינא דהוה יתיב בתעניתא כוליה שתא לבד ממעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי (פסחים ס"ח, ב'), הנה שהיה מתענה כל הימים טובים. והטעם מפני שהיה עושה דרך תשובה. ומורי הרשב"א ז"ל נותן סמך למתענין ולשאינן מתענין מההיא פסוקא (תה' פ"א) הרנינו לאלהים עזנו הריעו לאלהי יעקב, הנה שאמר רנה ואמר הריעו. והענין אם תרצו לעשות רנה עשו לאלהים עזנו, ואם תרצו תרועה לשון שבירה עשו לאלהי יעקב. והאי פסוקא גבי ר"ה כתיב שנא' בכסא ליום חגנו שנאמר על יום טוב של ר"ה שהחדש נזדמן בו מלשון ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז').
